אילו החיים

התבגרות.
תקופה כל כך יפה, בעלת אופי מיוחד, ושמחת חיים מרובה, זה עובר מהר, אבל כל רגע שווה את זה.
השנים עוברות כל כך מהר, זה עובר, וזה גודל ושום דבר לא חוזר להיות כמו קודם, הכל משתנה ומתהפך,
וכל מה שנשאר זה לשקוע בזכרונות נעורים, ולבכות.
המשך יבוא.

קטע מותח

בצעדים שלווים אצעד לי, אל דרכי האופל, זה מושך אותי, זה מגיע.
אני כבר שם, בדיוק, אבל איני מרוכזת, זה חזק ממני.
אל תוך החושך המוחלט לי אזרום כנהר, ואת תחושת הפחד ארגיש בעורקי לעולם אין אוכל לשוב חזרה, אני כבר אכן שם.
ראשי פגום, וכואב ולא נותרה לי ברירה אלא להמשיך, איני יכולה לחזור אחורה.
כל צעד קטן אחד.
כל צעד לאחור.
אפול לתוך התהום.
ואראה את זה.
מולי.

האם יש אלוהים?

"מרתה, האם תוכלי לומר לי בבקשה, אם יש אלוהים בעולם?" שאלה סם.
"אינני יודעת את התשובה בדיוק, הרי אני סבורה שיש, בכל אופן מי יכול היה לברוא אותנו?" אמרה מרתה בזרירות.
"ובכן, האם תוכננו מראש?" המשיכה סם "הרי, אלוהים ברא אותנו לא?"
"אולי" השיבה מרתה "ואולי לא"
"את חושבת שזאת טעות?" נדהמה סם, ועינה נצצו מול גדות הירח.
"כנראה שכן, אם אין אלוהים, כנראה שלא תוכננו, כנראה שהכל בא בקלות" אמרה מרתה "אבל בכל אופן,
הרי נוצרנו מהקופים, זאת אומרת שום דבר לא תוכנן" המשיכה מרתה "הכל יצא פיתאום, בטעות, מרכז חומרים שונים שהתערבבו יחדיו ויצרו עולם, זה היה גם יכול להיות אחרת" סיימה מרתה את דבריה.
בינהן, היתה שתיקה קצרה.
"ובכן" התחילה סם "את באמת צודקת" המשיכה, "כנראה ששום דבר לא תוכנן מראש, ושום דבר לא היה אמור להראות כמו שהוא וזה נשמע הכי הגיוני, הרי כבר מליוני שנים אין הוחכות לקיומו של אלוהים, ומה שהסברת, נשמע לי נכון והגיוני בהחלט"
"נכון, רק עכשיו תנסי להסביר זאת לרוב העולם, לכל הדתים והאמינים, אולי זה מחזק את הנפש אבל לא את החשיבה הגיונית ואת ההשכלה הכללית"