רחוב האימה שמופיע בחלומותי

אני יוצאת מבייתי, השמיים חשוכים למראה, רוחות לילה מלטפות את עורפי, גופי רגוע ונינוח.
היני מתקדמת לאט לאט, לעבר רחוב האימה, אשר תקף אותי בחלומותי ולא איפשר לי לישון.
וכעת, אגלה את הסוד, מה באמת הולך שם?
הלכתי לאט לאט, התחלתי לרעוד.
שמעתי את יללת הרוחות השורקת מבעד לאוזני, ואת שירי האבל של המתים אשר מתאבלים על חיהם בבית הקברות. עצרתי.
"אולי כדי שאחזור?" מילמתי לעצמי בלחש "כנראה זה גרוע יותר".
אך רגלי, הובילו אות בכח, בחזקה. ניסיתי לדחות אותן, אבל ללא הצלחה. הם משכו אותי, זה היה חזק ממני.
המשכתי ללכת, נכנעתי לרגלי, הרוח התחזקה ושימלתי התעופפה. קפאתי.
המשך יבוא.

בית הקברות

באותו בית הקברות הרוחות מייללות, איש אינו יודע מתי הן יוצאות.
בחצות, כששעון הקוקיה הארור מצלצל זה מופיע, זה מגיע בלחש, כל זימרתם של המתים נשמע ברקע יחד עם צלילי הגשם השוטף.
מבט קר ואפלולי בעינהן של הרוחות, המנגינות כה שקטות, כה איטויות כה עצובות.
כל צליל וצליל במנגינה המצמררת והחדת משמע מספרתת את סיפור חיהן האומלל של רוחות הרפאים, זהו המוות.
המוות שהפך אותן לכה אכזריות, המוות הוא ששינה את תמידתן ואת רצונם לחיות, כעת הן שרות על חיהן איש אינו יודע מתי זאת יפסק.
עם צלילי הברקים והרעמים הדועחים , בעלות השחר יללתם נרגעת יושבות הן ומחכות, מחכות ומחכות עד הלילה הבא, הלילה שבו, כמו כל יום יוכלו לזמן במקהלה את שירם העצוב.