בית הקברות

באותו בית הקברות הרוחות מייללות, איש אינו יודע מתי הן יוצאות.
בחצות, כששעון הקוקיה הארור מצלצל זה מופיע, זה מגיע בלחש, כל זימרתם של המתים נשמע ברקע יחד עם צלילי הגשם השוטף.
מבט קר ואפלולי בעינהן של הרוחות, המנגינות כה שקטות, כה איטויות כה עצובות.
כל צליל וצליל במנגינה המצמררת והחדת משמע מספרתת את סיפור חיהן האומלל של רוחות הרפאים, זהו המוות.
המוות שהפך אותן לכה אכזריות, המוות הוא ששינה את תמידתן ואת רצונם לחיות, כעת הן שרות על חיהן איש אינו יודע מתי זאת יפסק.
עם צלילי הברקים והרעמים הדועחים , בעלות השחר יללתם נרגעת יושבות הן ומחכות, מחכות ומחכות עד הלילה הבא, הלילה שבו, כמו כל יום יוכלו לזמן במקהלה את שירם העצוב.