אילו החיים

התבגרות.
תקופה כל כך יפה, בעלת אופי מיוחד, ושמחת חיים מרובה, זה עובר מהר, אבל כל רגע שווה את זה.
השנים עוברות כל כך מהר, זה עובר, וזה גודל ושום דבר לא חוזר להיות כמו קודם, הכל משתנה ומתהפך,
וכל מה שנשאר זה לשקוע בזכרונות נעורים, ולבכות.
המשך יבוא.

קטע מותח

בצעדים שלווים אצעד לי, אל דרכי האופל, זה מושך אותי, זה מגיע.
אני כבר שם, בדיוק, אבל איני מרוכזת, זה חזק ממני.
אל תוך החושך המוחלט לי אזרום כנהר, ואת תחושת הפחד ארגיש בעורקי לעולם אין אוכל לשוב חזרה, אני כבר אכן שם.
ראשי פגום, וכואב ולא נותרה לי ברירה אלא להמשיך, איני יכולה לחזור אחורה.
כל צעד קטן אחד.
כל צעד לאחור.
אפול לתוך התהום.
ואראה את זה.
מולי.

האם יש אלוהים?

"מרתה, האם תוכלי לומר לי בבקשה, אם יש אלוהים בעולם?" שאלה סם.
"אינני יודעת את התשובה בדיוק, הרי אני סבורה שיש, בכל אופן מי יכול היה לברוא אותנו?" אמרה מרתה בזרירות.
"ובכן, האם תוכננו מראש?" המשיכה סם "הרי, אלוהים ברא אותנו לא?"
"אולי" השיבה מרתה "ואולי לא"
"את חושבת שזאת טעות?" נדהמה סם, ועינה נצצו מול גדות הירח.
"כנראה שכן, אם אין אלוהים, כנראה שלא תוכננו, כנראה שהכל בא בקלות" אמרה מרתה "אבל בכל אופן,
הרי נוצרנו מהקופים, זאת אומרת שום דבר לא תוכנן" המשיכה מרתה "הכל יצא פיתאום, בטעות, מרכז חומרים שונים שהתערבבו יחדיו ויצרו עולם, זה היה גם יכול להיות אחרת" סיימה מרתה את דבריה.
בינהן, היתה שתיקה קצרה.
"ובכן" התחילה סם "את באמת צודקת" המשיכה, "כנראה ששום דבר לא תוכנן מראש, ושום דבר לא היה אמור להראות כמו שהוא וזה נשמע הכי הגיוני, הרי כבר מליוני שנים אין הוחכות לקיומו של אלוהים, ומה שהסברת, נשמע לי נכון והגיוני בהחלט"
"נכון, רק עכשיו תנסי להסביר זאת לרוב העולם, לכל הדתים והאמינים, אולי זה מחזק את הנפש אבל לא את החשיבה הגיונית ואת ההשכלה הכללית"

"הייתי כבר למעלה בגג, הרוח היתה נעימה ורכה... בדיוק כמו קודם... ופשוט הרגשתי נפלא שיגעון ונתתי לגופי ליפול..."

הלכתי לי בנינוחות ובשקט אל ביתו של קים, האוויר היה כל כך רך והרגשתי כל כך נפלא.כבר דמיינתי איך הוא יגיב כשאכנס אל ביתו והוא יגיב בחיוכו המקסים, כבר לא יכולתי לחכות לרגע הזה. אני שמחתי.בעודי הולכת, ראיתי את ביתו ניצב בקצה הגבעה. רצתי אליו כה שיותר מהר והייתי מאושרת.עמדתי בפתח הדלת, ונקשתי בדלת. אף אחד לא ענה. כעבור כמה דקות, נקשתי שוב בדלת."יש כאן מישהו?" אמרתי.איש לא ענה.ניסיתי לפתוח את הדלת. למשלי היא היתה פתוחה."קים?" צעקתי.אף אחד לא ענה.עליתי במדרגות המובילות לחדרו, שום מחשבות לא התרוצצו בראשי, והפעם, הייתי מתוחה.עליתי לאט לאט, רעדתי קלות.עמדתי מול דלתו של קים, דפקתי בדלת."קים? אתה כאן?" אמרתי בקול חלש.פתחתי את הדלת, לאט לאט."ק... ק... קים?" אמרתי בגמגום. ליבי קפץ מרוב תדהמה ועיני נפערו לרווחה."ל... ל.... לא.. יאמן!" לחשתי.

-------------------------------------------

חלק שני-ראיתי את זה. ראיתי את קים תלוי, עיניו היו פעורות לרווחה, ופניו נראו חיוורות. הוא תלה את עצמו. הבנתי.זה היה חוט ברזל, אחד מהאוסף שלו. נדהמתי. אין לי מושג כמה זמן בהיתי בו, כנראה יותר מדקה. לא יכולתי לקלוט את העובדה הזאת.אני כל כך אהבתי אותו, יותר מכל דבר אחר בעולם. ועכשיו... הוא מת. כן, הוא התאבד.רעדתי. הרגשתי את הצמרמורת גוברת בתוכי, לא יכולתי לבכות מרוב הלם.אחרי זה, שמתי לב לחדרו המבולגן, על מדפו היה פתק. לקחתי אותו, הוא היה מקופל ופתחתי אותו, כרגיל; קים תמיד אהב לקפל ניירות יותר מדי,ואני זוכרת שבשיעורים כשהעברנו פתקים תמיד הייתי תקועה עם 'איך לעזעזל פותחים את זה?'.על הנייר היו סימנים מרוב הקיפולים, ועליו זיהיתי את כתב ידו של קים.קראתי באטויות ובהתרגשות את הפתק, ידי רעדו."אני מצטער. אני כל כך מצטער בפנייך, אמה. אך לא היתה לי ברירה.אני עשיתי את זה, כי אני אוהב אותך, ואת אף פעם לא אהבת אותי, וכמה שניסיתי לרמוז לך את לא התייחסת אליי, אז הבנתי שאין מאמציםואני לא שווה אותך, וזה גורלי, למות.עכשיו אני כבר מת, בזמן שאת קוראת את המכתב הזה, אוהב אותך לנצח,קים."'אבל אני כל כך אהבתי אותו!' חשבתי.לא יכולתי לסלוח לעצמי... גרמתי לאדם יקר לי למות, בגללי.

--------------------------------------------------------------------------

הייתי כבר למעלה בגג... הרוח היתה נעימה ורכה, בדיוק כמו קודם....ופשוט הרגשתי נפלא שיגעון... ונתתי לגוף שלי ליפול... השתחחררתי.'אלה היו חיים נפלאים' חשבתי.קפצתי.הסוף.